THE PROGRAMME, EXPLAINED
המוזיקה שמאחורי קונצרט מוצרט ושטראוס בווינה
Eine kleine Nachtmusik, אריה מחליל הקסם, הדנובה הכחולה ומארש רדצקי — מה בתוכנייה, ולמה השילוב הזה של יצירות עדיין עובד.
ראו קונצרטים של מוצרט בווינה ב-GetYourGuide ↗הלהיטים הגדולים של מוצרט, במארז אחד
חציו של הערב המוקדש למוצרט מורכב כמעט בכל פעם מאותן יצירות ספורות, ובצדק — אלו היצירות שהפכו אותו למפורסם זמן רב לאחר מותו. "Eine kleine Nachtmusik" ("מוזיקת לילה קטנה"), המתוארכת לאוגוסט 1787, היא כנראה שמונה הדקות המוכרות ביותר במוזיקה הקלאסית, ותיבות הפתיחה שלה ממשיכות להופיע בסרטים ובפרסומות עד היום. לצדה תשמעו בדרך כלל פרק מתוך הסימפוניה מס' 40 בסול מינור, אחת משתי סימפוניות בסולם מינורי בלבד שמוצרט אי-פעם כתב, ואת הפתיחה ל"נישואי פיגארו", שהוצגה לראשונה בווינה ב-1786 ונותרה אחת היצירות הקומיות המבוצעות ביותר באופרה. דבר מכל זה אינו נדיר במכוון — התוכנית נשענת בכבדות על יצירות שסביר שכבר שמעתם מבלי לדעת את שמותיהן.
שני שטראוסים, שם משפחה אחד
זה מבלבל לא מעט מבקרים: ה"שטראוס" שמופיע ברוב התוכניות הוא יוהאן שטראוס הבן (1825–1899), "מלך הוואלס" שכתב את "הדנובה הכחולה" ואת האופרטה "העטלף", אבל "מארש רדצקי" — היצירה האחרת של שטראוס שמופיעה כמעט בכל ערב — נכתבה ב-1848 על ידי אביו, יוהאן שטראוס האב. האב והבן הנהיגו תזמורות מחול מתחרות בתקופת פריחת אולמות הנשפים של וינה באמצע המאה ה-19, ובין השניים הפיקה המשפחה חלק ניכר מהוואלסים והמארשים שעדיין נחשבים לווינאיים במובהק. אין צורך לזכור את אילן היוחסין כדי ליהנות מהערב, אבל זה מסביר מדוע יצירה אחת נשמעת כמו ואלס חתונה והאחרת כמו מצעד צבאי — הן נכתבו על ידי שני גברים שונים, בהפרש של דור.
הדנובה הכחולה, כמעט בלתי נמנעת
"על הדנובה הכחולה והיפה" — An der schönen blauen Donau — נכתב ב-1866 ובוצע לראשונה בפברואר שלאחר מכן, תחילה כיצירה מקהלתית, בטרם הפכה הגרסה התזמורתית הטהורה לזו שהעולם מכיר. לעיתים מכנים אותה ההמנון הלאומי הלא-רשמי של אוסטריה, והיא אחד מההדרנים המסורתיים בקונצרט השנה החדשה של הפילהרמונית של וינה, המשודר ברחבי העולם ומושמע כמעט בכל שנה ממש לפני שצעד רדצקי חותם את הערב. בתוכנית בנושא מוצרט ושטראוס היא קרובה להיות מובטחת ככל שרפרטואר יכול להיות — כדאי לבדוק את התכנייה הספציפית ולא להניח, אך ההימור הבטוח הוא שתשמעו אותה במקום כלשהו במחצית השנייה.
מארש רדצקי והמחיאות כפיים
המארש של רדצקי הוא בדרך כלל סוגר את הערב, והוא מגיע עם מסורת וינאית אמיתית: הקהל מוחא כפיים בקצב, בעקבות רמזיו של המנצח מתי להגביר, מתי להחליש ומתי לעצור לגמרי. המנהג מוכר בעיקר מקונצרט השנה החדשה של הפילהרמונית, שבו הוא חלק מטקס הסיום כבר עשורים, והערבים הממוקדים שאולים אותו כמות שהוא כי זה עובד — הוא הופך את שתי הדקות האחרונות של קונצרט רשמי למשהו שכל האולם עושה יחד ולא רק צופה בו. אם המנצח מסתובב אל הקהל באמצע היצירה, זה הסימן להתחיל למחוא כפיים על הקצב, לא לפניו.
האופרה בלי בית האופרה
מכיוון שאופרה מלאה ומבוימת נמשכת שלוש שעות לפני שמגיעים למוזיקה שכולם באמת רוצים לשמוע, הקונצרטים האלה מחלצים את האריות מתוכה. סופרן נוטה לבצע את האריה המאיימת עם הצלילים הגבוהים של מלכת הלילה מחליל הקסם, או אחד מהקטעים הליריים יותר של הרוזנת מפיגארו; טנור או בריטון מבצעים לרוב את שיר צייד הציפורים של פפגנו או קטע מדון ג'ובאני. אתם זוכים ליצירות הווקאליות המפוארות שבזכותן מוצרט מפורסם, בביצוע קול אופרה מאומן באולם שנבנה בדיוק לאקוסטיקה הזו, בלי לשבת דרך הרצ'יטטיב והעלילה שביניהן. זו הגרסה התמציתית של האופרה, ודרך ממש שימושית לגלות אילו אריות אתם אוהבים לפני שמתחייבים להפקה מלאה.
למה בעצם כדאי להקשיב
אם זה הקונצרט הקלאסי הראשון שלכם, שלושה רגעים משתלמים במיוחד אם תשימו לב אליהם. ב"שרשרת קטנה של לילה" (Eine kleine Nachtmusik), הקשיבו לאופן שבו נושא הפתיחה חוזר, בשינוי קל, לקראת הסיום — מוצרט בנה את היצירה על סימטריה מסוג זה. באריה של מלכת הלילה, הטיפוס של הסופרן אל הרגיסטר הגבוה במיוחד הוא כל העניין; הקהל ממש מפסיק לנשום לרגע. וב"דנובה הכחולה", הלחן המפורסם של הפתיחה אינו הצליל הראשון ששומעים — טרמולו מיתרים שקט וקריאת קרן מקדימים אותו בכשלושים שניות, ובונים במכוון את הציפייה. כל זה אינו דורש ידע מוקדם; זה פשוט משתלם יותר כשמבינים לקראת מה היצירה מתפתחת.